פסק-דין בתיק ע"פ 373/10

השופט א' רובינשטיין:

א.                  ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו (השופטים אחיטוב, דיסקין ובן-יוסף) מיום 9.12.09 בתפ"ח 1073/08, בו הרשיע בית המשפט את המערערת בהריגת בנה בן הארבע וחצי, והשית עליה עונש של 8 שנות מאסר בפועל וכן 18 חודשי מאסר על תנאי. עסקינן במקרה טרגי עד מאוד, של נטילת חיי ילד על-ידי אמו הסובלת מבעיות נפשיות. הערעור מופנה כלפי חומרת העונש.

רקע והליכים קודמים

ב.                  נגד המערערת (ילידת 1966) הוגש בתחילה כתב אישום המייחס לה עבירה של רצח, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז- 1977. לימים, בטרם הוכחות, הגיעו הצדדים להסדר טיעון בו הוחלפה עבירת הרצח בעבירת ההריגה ובו הודתה המערערת והורשעה (ביום 12.7.09). עוד לימים, בטיעונים לעונש ב-18.11.09 הודיעה התביעה, כי הסכימה לרף ענישה של שמונה שנות מאסר (לפחות כך - לשיטתה) לפי כתב האישום המתוקן בו הודתה המערערת, ביום 28.8.08 בשעות הערב, נסעה עם בנה, יליד 15.3.04, לחוף בעיר בת-ים, וזאת במטרה לשים קץ לחייה ולחיי בנה (להלן המנוח). בו בלילה - 29.8.08 - בשעה 01:00 לערך, נטלה המערערת את המנוח כשהוא ישן ונכנסה עמו לים, בידעה שכניסה לים בשעה זו עלולה לסכן את חיי שניהם, ותוך אדישות לתוצאות. כשהגיעה המערערת אל מים עמוקים, החלה לטבוע עד שלא יכלה להחזיק עוד בידו של המנוח, והוא טבע. היא עצמה לא הצליחה להוציא לפועל את תכניתה להביא עצמה לטבוע, ויצאה מן המים. אוסיף כי הילד נמשה ונסיונות להחיאתו כשלו.

ג.                   בטרם גזר את הדין הורה בית המשפט על עריכת תסקיר שירות המבחן בעניינה של המערערת. מן התסקיר עולה, כי המערערת היא ילידת מוסקבה, אשר עלתה לארץ בשנת 1992. טרם עלייתה סיימה המערערת 10 שנות לימוד במולדתה, והמשיכה בלימודי הנהלת חשבונות. לאחר עלייתה נישאה המערערת לידיד שעלה ארצה מספר שנים קודם לכן, אולם התגרשה ממנו לאחר זמן קצר. בשנת 1994 פגשה את בעלה הנוכחי, יליד 1972, ובשנת 2001 נישאו. בשנת 2004 נולד המנוח, ולאחר מכן חדלה המערערת מעבודה, והקדישה את כל זמנה ומרצה לטיפול בבנה. בהגיעו לגיל 3.5 אובחן המנוח כסובל מעיכוב התפתחותי, ועל כן הומלץ לשלבו במסגרת חינוכית ייחודית.

ד.                  שירות המבחן ציין בתסקיר מיום 14.10.09, כי המערערת סבלה לאורך השנים מבעיות נפשיות רבות, בגינן פנתה לסיוע של גורמים פסיכיאטריים שונים. לראשונה עשתה כן בשנת 1993, שאז פנתה לבית החולים הפסיכיאטרי "גהה", בגין פחדים וחרדות מהם סבלה בעקבות גירושיה. לאורך שנות נישואיה הנוכחיים היו חייה דכאוניים וסגפניים, מנותקים מן הסביבה, והדבר הוחמר לאחר לידת המנוח. בשנת 2007 אובחנה המערערת לראשונה כמי שמצויה במצב פסיכוטי ומסוכנת לעצמה ולזולתה, אולם באופן שאינו מיידי. באוגוסט 2007 פנתה המערערת למרכז לבריאות הנפש, אולם בדיקתה שם לא העלתה סימנים פסיכוטיים או דכאוניים. לאחר מכן ניתקה המערערת קשר עם המרכז, ובמארס 2008 אושפזה לאחר ניסיון אבדני. המערערת הסבירה שם, כי הסיבה למעשה האבדני היתה, בין היתר, דאגה לבריאות בנה. גורמי הטיפול דאז המליצו, כי המערערת תימצא תחת מעקב פסיכיאטרי בקהילה, בשילוב טיפול תרופתי. המערערת לא המשיכה במעקב ולא נטלה את תרופותיה באופן מסודר. במאי 2008, עת שהו המערערת ובעלה במוסקבה בביקור אצל אמה החולה, נפל הילד המנוח מקומה חמישית ואושפז, תוך חבלות גוף רבות. נפילה זו העצימה אצל המערערת את המחשבה, כי בנה לא יהיה מקובל חברתית לעולם וכי הוא מסוכן לעצמו. חלה הרעה במצבה הנפשי של המערערת, והיא החלה עוד בביקור ברוסיה לצרוך אלכוהול בכמויות משמעותיות, וזאת יחד עם נטילת כדורי שינה ובהמשך תרופות פסיכיאטריות, בכך המשיכה בשובם ארצה. הילד המנוח סבל, כאמור, מאיחור התפתחותי כללי, שאף כי חל בו שיפור, נדרש ללימודים במסגרת חינוך מיוחד. 

ה.                  באשר לעבירה הנוראה עצמה ציין שירות המבחן, כי המערערת חשה צער, חרטה, כאב וגעגועים וכן מבינה את אשמתה, אולם מסבירה את המעשה שעשתה כניסיון להציל את בנה מחיי בדידות וסבל, כפי שחשה באותה עת. שירות המבחן ציין, כי מאז מעצרה נמצאת המערערת בטיפול תרופתי, ומשתפת פעולה באופן מלא עם הגורמים המקצועיים. היא הוגדרה על-ידי פסיכיאטרית כזקוקה להשגחה מירבית. שירות המבחן המליץ, כי בית המשפט יתחשב בטרגדיה המשפחתית והאישית של המערערת ושל בעלה, בהירתמותו של בעלה לסייע לה וכן בקשייה כאם.

ו.                    הטיעונים לעונש נשמעו ב-18.11.09, ובהם הוצבה משאלת התביעה לשמונה שנות מאסר לפחות. באת כוח המדינה ציינה את מורכבות המקרה ואת הקושי לטפל בו, הגם שבמשקפיים פליליות "רגילות" היה זה תיק רצח; אלא שעל פי ייחודו ועל פי הפסיקה היה צורך לבדוק את מהות התיק, במסע מפרך כלשונה, מחוץ לגבולות דיני העונשין. הוסבר כי בשל הרקע הפסיכיאטרי הקודם של המערערת, לא יוחס לה שיקול דעת צלול; אמנם ניתן היה לשקול הרשעה ברצח וענישה מופחתת לפי סעיף 300א' לחוק העונשין, אך הוחלט בנסיבות לנקוט חסד ולא להטיל בה סטיגמה של רוצחת. התביעה סקרה בפני בית המשפט פסיקה בנושא המתת ילדים על-ידי הוריהם, וציינה כי לשיטתה בשל קדושת החיים ונטילת חיי ילד יש צורך בענישה משמעותית; נאמר גם כי יש צורך בגמול על פגיעה במנוח ובחברה. ועוד, לדעת התביעה יש גם מקום בכגון דא לשיקול ההרתעה.

ז.                    הסניגור טען בפני בית המשפט קמא, לאחר שסקר את תולדות המערערת, כי הרשויות לא עשו חובתן להציל את שולחתו מהתרסקות, שעה שמצוקתה נוכח מצב הילד גברה וגם מצב אמה החמיר, והיא עברה ל"קוקטייל קטלני" של אלכוהול עם כדורים מסוגים שונים, והשיא היה עם  פטירת אחותו של הבעל שיצרה למערערת בימי השבעה מצב בלתי נסבל במשפחה. המדובר איפוא - כך נטען - באשה אומללה הקוראת למידת רחמים, ושעונשה כבר ניתן עם מר גורלו של בנה; לכן נתבקש להסתפק במעצרה עד אז. בית המשפט קמא שמע גם את בעלה של המערערת, שתיאר כי יחסו ויחס משפחתו היה קשה כלפיה, ועל רקע זה ומצב המנוח ניתן לדעתו להבין את ההידרדרות לתגובה קיצונית.  

ח.                  ביום 9.12.09 נגזר דינה של המערערת. בית המשפט התחבט האם לקבל את הסדר הטיעון, שכן סבר כי החומרה האינהרנטית שבעבירה מצדיקה ענישה מחמירה יותר. בסופו של יום קבע בית המשפט, כי העונש המרבי שבהסדר איננו סוטה במידה קיצונית מרף הענישה הראוי, ועל כן החליט - לא בלב קל - לקבלו. בית המשפט ציין, כי הוסכם על הצדדים שטרם העבירה היה יחסה של המערערת למנוח תקין, וכי היא עשתה את המיוחס לה בכוונה, גם אם מעוותת, להציל אותו מחיי סבל הצפויים לו עקב מצבו. עם זאת קבע בית המשפט, כי המערערת הואשמה והודתה בעובדות קשות אשר אין בינן ובין עבירת הרצח פער של ממש. בית המשפט הוסיף, כי זוהי גם עמדת המאשימה, אשר ביקשה להימנע מהרשעה בעבירת רצח, אשר בגינה אין מנוס מהטלת מאסר עולם. לבסוף הדגיש בית המשפט, כי חרף הנסיבות המיוחדות ומצבה הנפשי של המערערת, עסקינן בילד שחייו קופחו כשהוא בן 4.5 שנים בלבד, ואמו שהביאה אותו לעולם הייתה גם זאת שנטלה ממנו את חייו; קול דמיו זועק מן הים בו נפח נשמתו. על כן הוטל העונש כאמור.

הערעור

ט.                  בערעור נטען, כי שגה בית המשפט קמא משלא ייחס משקל ראוי לכשלון המערכת הטיפולית במניעת האירוע; זאת, לאחר ששנה טרם ביצוע העבירה אושפזה המערערת בבית חולים פסיכיאטרי, אולם יכולתה לשמש כאם לא נבדקה. נאמר, כי היא נאלצה להתמודד לבדה עם מצוקותיה, וכי אהבה את בנה אהבה רבה. כן נטען, כי בית המשפט קמא לא ייחס משקל למניע שעמד בבסיס העבירה, והוא רצונה של המערערת למנוע מבנה את הסבל הצפוי לו בחייו, וכן להודאתה של המערערת בעבירה ולחרטה שהביעה. נאמר, כי עונשה של המערערת חורג מרף הענישה בעבירות דומות, וכי התקדימים אליהם הפנה בית המשפט קמא שונים באופן מהותי ממקרה זה.

י.                    לקראת הדיון עיינו בתסקיר משלים של שירות המבחן לגבי המערערת. השירות ציין, כי המערערת השתלבה במסגרת הלימודית בבית הסוהר ומבצעת שם עבודות שונות. באשר למצבה הנפשי, המערערת נמצאת בטיפול פסיכיאטרי-תרופתי, ולבקשתה היא עתידה להשתלב בטיפול פרטני. שירות המבחן הוסיף, כי ניכר שיפור במצבה של המערערת, וכי היא מבינה את חשיבות הטיפול בעבורה; בעלה ממשיך לבקר אותה אחת לשבועיים, והם מקיימים שיחות טלפוניות רבות.

הדיון בפנינו

יא.               בדיון בפנינו - שנערך בשני המשכים (2.2.11 ו-23.2.11, בשל שביתת הפרקליטות)  טען בא כוח המערערת, עו"ד זילברברג, כי נסיבותיה האישיות יוצאות דופן, הן מבחינת היחס לו זכתה, לטעמו, מהגורמים הטיפוליים, שתוצאתו כשל מערכתי, הן מבחינת מצבה הנפשי בעת העבירה, והן מבחינת מצבה בתוך המשפחה. כן חזר הסניגור על הטענה לפיה במקרים חמורים יותר ברקעם מהמקרה דנן, נגזרו עונשים קלים מאשר בענייננו. נאמר גם, כי בעלה של המערערת (שהגיע לדיונים) תומך בה, וכן כי מצבה בבית הסוהר קשה. הבעל ביקש רשות הדיבור בפנינו, ואמר כי המערערת היא עצמה קרבן וכי יעשה הכל לשקמה, חרף המעשה שעשתה; לדידו היא אהבה את הילד ולא נפרדה ממנו, והבעל ממשיך בקשר הזוגי אתה בגלל אהבת הילד. נציגת שירות המבחן, גב' וייס, שבה ועדכנה כי ניכר שיפור במצבה של המערערת וכי מקוים שתמשיך בטיפול התרופתי באופן מסודר. באת כוח המשיבה, עו"ד ברוט, טענה כי אכן מדובר בטרגדיה, הן ברמה המשפחתית והן ברמה האישית, והיא מנוגדת לטבע האנושי, ובכך ראוי להתחשב בגזירת העונש; עם זאת, על בית המשפט לתת ערך הולם לחיי אדם, באופן שיבטא את סלידת החברה מן העבירה, מנטילת חיים מילד חסר אונים, שזעקתו האילמת צריכה להישמע. באת כוח המשיבה המשיכה וטענה, כי על העונש הנגזר על המערערת להיות עונש מרתיע, וזאת כיון שהתופעה של המתת ילדים בידי הוריהם איננה נדירה, ובדו"ח שהוגש לכנסת נמסר על שישה מקרים בשנים 2008-2003; נאמר כי בית המשפט קמא מצא איפוא את נוסחת האיזון הנכונה. באשר לטיפול לו זוכה המערערת בבית המאסר הטעימה המשיבה, כי כפי שעולה מתסקירו המשלים של שירות המבחן הטיפול מועיל, וגם לזאת יש לייחס משקל כנגד הבקשה להפחתת העונש; צוין גם, כי אם תשתחרר המערערת לאחר ריצוי שני שליש מעונשה, יהא שחרורה מבית הסוהר בעוד כשנתיים וחצי.

הכרעה

יב.                שוב, למרבה היגון, חוזרת לפתחנו הסוגיה העצובה של המתת ילד על-ידי הורהו, מתוך מצוקה נפשית של ההורה, אם בשל מצבו של ילדו ואם בשל מצבו שלו. אין מקרה דומה למשנהו, ונודה כי אין דרך משפטית נאותה להתמודד עמם, לא בגדרי גמול ולא בגדרי הרתעה. גדר הספקות המתמיד הוא בין אי היכולת שלא לענוש על המתת הזולת, בחינת פשיטא של קדושת החיים, ובין ההכרה כי חלק ניכר ממקרי ההמתה מסוג מיוחד ועצוב זה בו עסקינן, נובעים ממצוקה שאין לה שיעור. כמובן, הנחת היסוד ההכרחית היא, שגם אם מאמין הממית כי חסד בצורה כזו או אחרת הוא עושה עם המומת, לא אדם בשר ודם הוא החותך חיים לכל חי אלא ריבונו של עולם, ובודאי אין לאפשר את המדרון החלקלק של נטילת נפש הזולת על-ידי בן אנוש לפי החלטתו שלו, רחמנא ליצלן. אכן, לא מעטות שיטות המשפט, לא רק המשפט הקלאסי אלא גם המשפט המודרני, כמו ברבות ממדינות ארה"ב, שאינן נרתעות מהטלת עונש מוות בעיקר במקרי רצח. מדינת ישראל לא הלכה בדרך זו, למעט חריגים קשים ומתמעטים. על אחת כמה וכמה שהדבר אינו קביל בשום צורה בהחלטה שאינה הכרעה שיפוטית. נטילת חיי אדם בידי זולתו היא, מראשית האנושות, עבירה בדרגת חומרה גבוהה, וכל המוסיף גורע. ואולם, מה שיעור העונש שיתן ביטוי להסתייגות הגמורה ללא פשרה מן המעשה - לבין ההכרה כי הדברים בנסיבות כמו ענייננו נבעו ממצוקה קשה? לכך לא נמצאה תשובה נאותה. יתר על כן, גם סוג העבירה שיש לייחס לעושה משתנה כמובן לפי המקרה, ויכול לנוע בין רצח, רצח בענישה מופחתת לפי סעיף 300א לחוק העונשין, והריגה (טרם נכנסה למשפטנו העבירה של "רצח מדרגה שניה"). אטעים עוד, כי בודאי לא בכל המקרים עסקינן ב"המתת חסד" כמובנה המקובל, ומכל מקום שונים הם מאוד אלה מאלה.

יג.                 אפתח בנימוק הרתעתם של אחרים מפני מעשה נורא אשר כזה, שהפרקליטות בבית המשפט קמא ובפנינו הטעימה כשיקול להחמרה. בשכבר הימים נדרש בית המשפט זה לנסיון רצח מתוך רחמים (ע"פ 219/68 סנדרוביץ נ' היועץ המשפטי לממשלה פ"ד כב(2) 286), שם ניסה אב - שסבל ממחלת נפש - לרצוח את בנו המפגר. דעות השופטים נחלקו לא באשר לאשמה אלא באשר לעונש, השופט (כתארו אז) ח' כהן ציין (עמ' 290-289) כי "אינו דומה פושע העושה מעשה ביד רמה ובמצח נחושה, לשבר כלי אומלל שכזה, אשר נושא כבר עונש החמור מידי שמים". השופט כהן שלל את רעיון ההרתעה מכל וכל (עמ' 290), וכה דבריו שם:

"שיקול זה פסול בעיני כליל: אלפי הורים שילדיהם סובלים מפגמים אלה, נושאים סבלם באהבה, ושופעים אהבה כפולה ומכופלת על ילדיהם אלה מוכי הגורל. הם אינם בגדר עבריינים בכוח, לא בכלל ובוודאי לא כלפי ילדיהם; הם דוגמה ומופת לאורך רוח ולעמידה בסבל, לרוחב לב ולנשיאת עול; והמעלה על הדעת שיש מקום או צורך להרתיע אותם מפשעים חמורים, פוגע בהם שלא כדין. ומאידך גיסא, אם יימצא מבין אלפים אלה אחד או שניים אשר אינם מוצאים עוד עוז בנפשם לראות בסבל לא-ישוער יום יום ושנה שנה, והם מגיעים לידי החלטה לעשות מעשה פלילי ובלבד להציל ילדם אהובם מן הסבל - שום עונש אשר בתי המשפט יוכלו להטילו לא ירתיעם. זאת היא החלטה המצויה בשטח נפשי שמעבר להשגתם של דיני העונשין".